הבעיה העיקרית איתה אני מתמודד לאחרונה בלילות טרוטי השינה שלי היא כפולה בטבעה:
ראשית, מתי נרדמה כליל מספיק כך שאוכל לצאת מהחדר שלה, ושנית, איך לצאת עם מינימום רעש בלי להעיר את הקטנה.
מסתבר שכליל דומה מאד בזאת להילי אשר פיתחה מנגנוני האזנה סייסמולוגים רגישים ביותר והיתה מתעוררת משינה עמוקה ברגע שהייתי מתרומם מהכיסא.
כליל אף היא יודעת להשמיע נשימות שינה עמוקות (להטעיה?) אבל להתעורר בשניה שהכיסא חורק חריקת רווחה עת אני מתרומם מעליו.
והיה והצלחתי לעמוד במקום בלי יותר מדי חריקות מסגירות מצד הכסא או אז מתעוררת הבעיה השניה. בעיית ההתגנבות החוצה מהחדר. כל הנחת כף רגל מחושבת למזער את חריקת הרצפה. כל תנועת גוף לא זהירה עלולה לגרום לקולות פקיקת מפרקים בברך או שפשוף מרפק בקיר. ואז כשכבר הצלחתי להגיע לדלת ב׳זחילה אינדיאנית׳ עולה השאלה כיצד לפתוח אותה בעדינות, לחמוק החוצה ולסגור אותה מאחוריי בלי להסגיר את תנועותי לקטנה.
אחד הפתרונות בו אני עושה שימוש הוא מיקום אסטרטגי של הכסא או ארגון מחדש של השטיח בחדר על מנת למקסם את מרחק הצעידה עליו וכך למנוע קולות צעדים.
פתרון אחר הוא לא לסגור את הדלת מאחורי לחלוטין אלא רק חלקית.
בסופו של דבר הבעיה היא באמת בעיה של סבלנות מצידי. אין ספק שגם הילי וגם כליל בתורה מלמדות אותי את אמנות הסבלנות הנחוצה כל כך לשולטים בהתגנבות היחידים.
ורק אור ישנה בשלווה דרך כל הדרמה.
:)
לילה טוב ילדות מתוקות שלי. אני יוצא עכשיו למסע ההתגנבות. אחלו לי בהצלחה.
אוהב כל כך,
אבא גיאגיא
