ערב ערב לפני האמבטיה כליל ואני פיתחנו טקס קבוע.
אני לוקח אותה על הידיים מדגדג ומצחיק אותה (הילדה פשוט אוהבת לצחוק), בדרך לחדר של הבנות עוצר מול המראה שם היא מחייכת וצוחקת אל אבא שנשקף במראה, מסובבת את הראש אלי ושוב מחייכתאלי וצוחקת בתדהמה ברורה - איך יתכן שאני נמצא בשני מקומות היא עוד לא פיענחה (אור פחות מוטרדת מהסוגיה - היא פשוט שמחה לחייך לאבא איפה שהוא לא יהיה).
אז אנחנו עולים במדרגות, מגיעים לחדר של הקטנות, מכינית את הבגדים הנקיים ללבוש אחרי האמבטיה וממלאים בה מים. בשלב הזה אני מניח את כליל על משטח ההחתלה, מסיר את חליפת התינוקות שלה, מדגדג אותה עוד קצת בשביל המצב רוח, ומוריד לה את החיתול. כליל מחכה בסבלנות רבה במשך כל התהליך, ורק בסופו כשהיא בטוחה שהורדתי לה את החיתול היא פונה לקיים את הטקס היומי.
היא מטילה מים.
על משטח ההחתלה, עלי ועליה. לא משנה מה אעשה, היא תמתין להזדמנות הראויה על מנת להשיג מקסימום אפקט ותשתין תוך כדי חיוך ממזרי. ניסיתי לתחמן אותה - לפתוח את החיתול ולסגור אותו מיד כדי שהתהליך יקרה במקום הראוי לו - דהיינו באיזור הספיגה. הצחקתי לה את הגרביים - היא מיד תפסה מה אני מנסה לעשות, חיכתה בסבלנות שאגמור עם המשחקים המטופשים שלי, אוריד לה את החיתול כמו שצריך ורק אז כשהיא בטוחה שהוא יכולה להשיג מקסימום הרטבה היא מטילה מימיה בשמחה ניכרת. אחרי שבוע של הרטבות אני נשברתי - הצוציקית ניצחה.
מזל שלה שאני כל כך אוהב אותה ואת אחותה.
:)
אבא גיאגיא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה