זה מכבר שבנו, יפעת ואני, משבוע בניכר (שבוע ארוחות שחיתות באנגליה) וכבר יצאתי שוב לדרכים. הפעם היעד היה הודו והסיבה הרבה יותר פרוזאית: עבודה. וכך כשבוע לאחר ששבתי אל הבנות שוב נעלמתי להן לתשעה ימים. היום אחר הצהריים שבתי רצוץ ומותש ולא לגמרי בקו הבריאות (35 שעות חלפו מאז שיצאתי את המלון ועד שנכנסתי הביתה).
אבחנות מיידיות:
כליל מטיילת חופשי כבר ברחבי הבית. עוד לא זחילה מושלמת, אבל התנועה על הישבן כבר יעילה מספיק להתניידות מרשימה.
בנוסף אור סיימה מחלה ואילו כליל עוד היתה בשיאה, מפגרת עם הצינון בכמה ימים אחרי אחותה.
לבסוף: כשנכנסתי הביתה שתי הבנות זיהו אותי וחייכו אלי באושר. לקחתי את שתיהן על הידיים וחיבקתי ונישקתי אותן. כליל שמחה מאד ואז חזרה לשחק בצעצועים על הרצפה. אור מצידה אף היא שמחה להיות על הידיים של אבא, אבל בכל פעם שהנחתי אותה חזרה החלה פורצת מיד בבכי מחאה וסימנה שהיא רוצה על הידיים. רק לאחר שעה ארוכה השתכנעה הקטנה שאני לא בורח לשום מקום ונרגעה.
מצידי הגעגועים לכל הבנות שלי היו ניכרים. היה מעניין לבקר בהודו אבל הרבה יותר טוב להיות בבית.
עכשיו אני מנסה להרדים אתכן. אור כבר ישנה עמוקות, ותיכף אשים לה את הקסדה. כליל מצידה מתייפחת. הקטנה לא מרגישה טוב. גם צינון וגם שן ראשונה שאולי מבצבצת (השערה של יפעת) תורמים להרגשה כללית לא משהו. נקווה שתישן טוב הלילה הקטנה שלי.
לילה טוב מתוקות אהובות שלי.
התגעגעתי אליכן כל-כך!
אבא גיאגיא
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה